פדגוגיה
בעידן החדש - תנ"ך ממלכתי
רעיונות
מתוך ההרצאה של אלון הסגל "מאפייני המרחב הדיגיטלי":
- הרעיון
הראשון שאליו נחשפתי הוא ההליכה לקראת רמת מחשוב הרבה יותר גבוהה, היחשפות למחשב
המכיל קשרים ומידע על אדם ועל המוח שלו- מחשב המסוגל להכיל את כל המידע
האנושי- אפשרות לראות את חום הגוף, דפיקות הלב, רמת ההתרגשות- מה שהופך את
הלמידה לאובר פרטנית.
רעיון זה מדהים בפן בחדשני והמתקדם אך מדאיג מצד
ההשלכות שלו, התובנה שלי מהרעיון החודרני הזה היא, שהוא עלול לגרום לפחד וחרדה אצל
התלמידים ויחשוף דברים שהם לא בהכרח רוצים לחשוף. הלמידה עלולה להיות 'מפחידה'
עבורם, ובמקום להתרכז בידע ובלמידה המשמעותית הם עלולים להתעסק בחום הגוף שלהם ומה
רמת הלחץ/ ההתרגשות שנחשפת. המטרה הראשונית בהוראת תנ"ך לדעתי, היא להאהיב את
המקצוע על התלמידים וברגע שיש לחץ לקראת חשיפה אינטימית אז אהבה למקצוע לא
מתאפשרת.
2. הרעיון הנוסף אליו נחשפתי הוא המידע הדיגיטלי
אליו אנו מתוודעים, כגון: כמות לייקים בדקה, תגובות, טוויטרים, ציוצים, אנו המורים
(המבוגרים) באופן טבעי מתעלמים לרוב מהנתונים וקל לנו לדפדף לעמוד אחר, אך
התלמידים שלנו חיים זאת! דרגת החשיבות שאנו נותנים לדברים זה כבר לא לפי האנשים,
והבעת דעה עמוקה ואישית, אלא זה לפי הוואטסאפ- כמות התגובות, המעמדות, הקבוצות והתועלת
שאני מפיק.
מצד אחד כמות של תגובות יכולה להיות חיובית: להעצים, להרים, לעודד וכדו'. אך מצד שני היא
עלולה לפגוע, להקטין, לרמוס וכדו'. בבית ספרנו הגיע סופר בכינוי פוצ'ו (ישראל
ויסלר) שסיפר כי כינויו ניתן לו במסגרת שיעור תנ"ך בו קרא מהתנ"ך את
המילה "ויפוצו" כ"פוצ'ו"- התלמידים בכיתה צחקו ומאז זה הכינוי
שדבק בו, וכך הוא מכונה בספריו. אמנם כאן הצחוק של החברים גרם למשהו חיובי בחייו
של הסופר, אך במידה ותלמידים שוגים בקריאה של מילים מסויימות מהתנ"ך ומתוך כך
נדבקים בהם כינויים בהתאם לטעותם, הדברים יכולים לעלות ברשת החברתית ולגרום להשפלה
לילד שטעה/ התבלבל. כמות הלייקים של החברים והתגובות עלולה לגרום לתלמיד להעצמה של
התחושה הרעה ולפגוע בו. לרשת החברתית כוח להעצים וכוח לרמוס.
3. רעיון נוסף הוא העובדה שאין משמעות לקרבה הפיזית-
ניתן לדבר עם הילד גם כשהוא בחדר סמוך ובאותה מידה לדבר עם הילד הנוסף שבחו"ל
ולהרגיש כאילו הוא כאן, הקרבה הפיזית מקבלת משמעות נמוכה בעידן המודרני. פחות
מקובל היום לשבת בסלון ולשוחח כמשפחה על היום שעבר, אנחנו שקועים בטלוויזיה,
במחשב, בטאבלט ובסמארטפון ופחות זוכים להבין את התחושות והחוויות שעברו על כל אחד
מאנשי הבית. מאידך, ההתכתבות בוואטסאפ ושיחות הוידאו בכוחן גם להחזיק קשרים שהיינו
מנתקים, להיות מקושרים בזמן אמת עם הקרובים לנו ולהתעדכן. הקושי שאני מעלה בתור
מורה לתנ"ך הוא הצורך במורים, בעידן הכ"כ מודרני ניתן לקבל דרך האינטרנט
את קריאת הפרק לפי טעמים, סיכומי הפרקים, דפי עבודה- הכול ממוחשב, אפילו הרצאות
וסרטונים על הפרקים ניתן להעלות למחשב וללמוד דרך הבית. לתלמידים לא יהיה את הצורך
ללמוד על מנת לדעת מהמורים כאשר הכול מצוי להם באופן חופשי ומגוון בעידן האנאלוגי.
4. עניין נוסף הוא-העובדה שאנשים יותר מתחברים
לטוויטרים מאשר לגוגל, בגוגל אני מחפש אנשים ולא מידע ובטוויטר יש האשטאגים- מילות
מפתח שמחברות קהילות מסויימות. "מי
לה' אליי"=האשטאג. כך אנשים שיש להם אותו עניין מתחברות לקבוצה. כגון שיעורי
בית של המורה רינה: וכך יודעים מי האנשים, מה שיעורי הבית, מה צריך. וכך המידע
מסודר היום לפי אנשים, קבוצות, קהילות ותחומי עניין.
רואים
זאת כיום גם בוואטסאפ, התלמידים מתעצלים בכיתה להעתיק מהלוח, מבקשים לצלם את הלוח
בסוף השיעור. לא מעתיקים שיעורי בית כי יודעים שאחה"צ הם יוכלו לשאול בקבוצת
ההאשטאג של שיעור תנ"ך מה היו השיעורים ומישהו יענה. הלמידה הופכת להיות סוג
של 'האכלה בכפית'. אך מאידך, יש אפשרות ללמידה קבוצתית בהאשטאג, ניתן לחשוב ביחד
על התשובות, לעדכן בדברים משמעותיים, להתייעץ, להעלות רעיונות להערכה החלופית,
להציע אתרים מעניינים מהם ניתן ללמוד ועוד..
אז איך בכל זאת אנחנו נשארים רלוונטיים בעידן החדש???
השבמחק