מודל הזנב הארוך- אושרית מהצרי

מודל הזנב הארוך/ אנדרסון-

חלוקת המוצרים באינטרנט: בחברה 70% נמצאים במרכז- בעלי התנהגות נורמטיבית דומה, והשאר נמצאים בקצוות. לפי אנדרסון ההתפלגות היא לא נורמלית- מודל הזנב הארוך מציג את המבנה הייחודי של המרחב הדיגיטלי: אנדרסון אומר ש70% מהאוכלוסייה נמצאים בראש הפיל- במרחב הבטוח והנוח (נושאי שיחה, מותגים, מוצרים, חיפוש, סחורות ופעולות מרכזיות מקובלות) בסך הכול 5% מתוך האפשרויות שנמצאות באינטנרט נמצאות במרחב הבטוח. כלומר, כ70% מהאוכלוסייה משתמשים ב3-5% מתוך סך האפשרויות שמציע הרשת. וכל שאר ההצעות של המרחב הדיגיטלי, כ-95% מתפרשים על פני הזנב הארוך. למעשה, בזנב הארוך מצויים רק 30% מהאוכלוסייה והם מחולקים לקהילות משתמשים רבות, הכוללות 95% ממגוון האפשרויות ברשת.

 האפשרויות שמתפרשות על פני הזנב הארוך הן קהילות משתמשים שמבינות, מתמחות ומתמקצעות בנושאים מסוימים (ולא בכלל הנושאים על הזנב). האדם נמצא בקהילה מסוימת על פני הזנב הארוך בנושאים שמעניינים ושהוא מבין, ובשאר הוא חוזר לראש הפיל. כל אדם נמצא במרחב הדיגיטלי הבטוח והנוח, אך יודע שקיים עבורו גם הזנב הארוך, ואם הוא מתעניין בנושא מסוים הוא תמיד יוכל לגשת לזנב הארוך ולחפש שם את הקהילה המתאימה לו, תשובות, המלצות מקצועיות וכדו' ואז יחזור חזרה למרחב הבטוח.

על פני הזנב הארוך קהילות שונות, כשאדם יודע שהוא שייך לקהילה מסוימת זה נקרא מיתוג- שם האדם מומחה. יש חשיבות להיות בראש הפיל כי זה מקובל ונוח, אך יש גם חשיבות שאנשים ידעו שכל אחד שייך לאחת הקהילות בנושא ספציפי, כי זה מה שייתן לאדם את המיתוג.

חשוב ליצור מיתוג במרחב הדיגיטלי מכיוון שבני הנוער היום יותר נמצאים ברשתות החברתיות ופחות בדואר (EMAIL). כאשר נמצאים בדואר אני אחראי על האחר ועל מה שהוא מקבל, וברשתות החברתיות קיים היפוך תפקידים, בו האחר אחראי הנמען על התגובה שלו, וקבלת לגיטימציה מהקהילה הרלוונטית מצריכה מיתוג- כלומר, אהבתי, נהניתי ואני נותן לאדם המפרסם קרדיט על כך. וכשאני רוצה לקרוא תוכן מסויים אני אקרא של אנשים שיש להם מיתוג מסויים שמתאים למטרות שלי ואליי. האחריות של המוען להיות ממותג ובכך לדאוג שאנשים ישמעו אותו.