בעולם הדיגיטלי כיום ישנו מעבר חד בקשר שלנו אל העולם, אם עד כה אנחנו התאמנו את עצמנו לעולם ולכלים שבו, הרי שבעידן זה אנו מתאימים את העולם אלינו. זהו מעבר של תפיסה ומהות, שבא לידי ביטוי באופן משמעותי בחינוך. התקשור כיום הוא בזמן וטווח אפס ועם כמות עצומה של אנשים. המרחק בין אנשים הוא כבר לא רלוונטי, וכמות הידע היא עצומה ומכפילה את עצמה במהירות שאינה נשלטת כמעט. האופן שזה בא לידי ביטוי בחינוך הוא בכך שתפקיד המורה הוא כבר לא לספק ידע, ואין אפשרות כבר להסתכל על הכיתה ברמה סטטית. הילדים בכיתה נמצאים ברמה שבה הם יוצרים לעצמם עולם ידע משלהם, הם רואים את העולם ובאים עם המידע לכיתה, ובעולם תקשורתי בעוצמה כזו הם רוצים לשתף אחרים בעולמם. המורה כבר לא אמור לספק מידע, לא אמור להחליט איזו שאלה על הילד לשאול, ועם איזה ילדים. תפקיד המורה הוא לתווך את העולם הוירטואלי למציאותי, איך אני מתקשר, גבולות השיח, אתיקה ומוסר וגם כמומחה לידע הרלוונטי שלו נזקק התלמיד במידה והוא רואה בכך צורך. אני שואל את עצמי האם גם כמורים לתנ"ך שבו המידע היה אחיד לאורך זמן לא השתנה, אך הנגישות והפרשנות אליו גברה יכולים למצוא את הדרך להשתלב בעולם זה בצורה מיטבית.ואני מוצא שאכן כן. דווקא היכולת להעביר אל התלמידים את השרביט למידע אותו הם רוצים לצרוך והפרשנות שהם רוצים לתת לו ולשתף בו מגבירה את מידת העניין, מגבירה את כמות המידע לו ייחשף התלמיד, מגבירה את מידת השיתופיות למידע שהוא יצר ולפרסום שלו אצל לומדים אחרים. האחריות היא אחריות אישית של הלומד.
בהרצאתו ציין המרצה מס' פעמים כי למרחק כבר אין חשיבות, והוא יכול לשוחח עם בנו שבחדר השני ועם בתו שבארץ אחרת דרך מדיה דיגיטלית באותה מידה, האם לקרבה הפיזית כבר אין משמעות? נכון שאפשר להעביר מידע ויזואלי מכל מקום בעולם ובכל רגע, אך האם אנו מאבדים פה משהו בעל ערך עצום, שתוצאות החסר הזה עוד לא יכולים לבוא לידי ביטוי, אך לא ירחק היום ונצטרך לשלם על כך מחיר כבד. האם מקצוע ההוראה שהוא אחד המקצועות שבהם יש קשר ישיר בין מורה לתלמיד הוא מסוג המקצועות שהולך להיעלם, ולהפוך לדיגיטלי? לדעתי לא. אנו חייבים איזון שהוא מאפיין הנחוץ בכל תחום. איבוד האיזון בתחום הזה יוביל לכך שיהיה קשה מאוד להוציא את התלמידים מהעולם הזה. על המורה לתווך ולחבר בין שני העולמות המקבילים האלו. גם המבנה הפיזי שלנו ומבנה המוח חייב גירויים מסוגים שונים ותנועה, ולא יכול להסתפק במרחב הדיגטלי, למרות כל עושר תכניו ויכולותיו.
גם אנו כמורים ולא רק התלמידים חייבים במרחב הדיגיטלי, המידע עלינו נמצא שם וגם אנו מבצעים בו אינספור פעילויות, כמו למשל ההשתלמות... למרחב הזה יש חוקים וכללים, ואם נעבוד אחרת היכולת שלנו תועצם, כמובן במידה הנכונה.
התמונה הבאה אמנם מציגה קניות בעולם הדיגיטלי, אך היא נכונה בהחלט בחינוך ומדגישה את זה שכל אחד משתמש לוקח ורואה משהו אחר...
התייחס לשיח ואין מרחק הפיסי משפיע על התקשורת, יתכן שהמרצה צודק שדרך הנייד הוא משוחח עם בנו או בתו , אבל היכן הקשר הפיסי הרגשי, חיבוק ,נגיעה ליטוף מראה עיניים שפת גוף האם הדבר ילך ויעלם די מפחיד .האם הקש עם התלמידים יהיה דיגטלי , ללא שיח אישי בין אישי?
השבמחקאכן קשה היה לצפות במצגת, ובנוסף, השאלות שנשאל המרצה במהלך ההרצאה גרמו לו לסטות מהמבנה המסודר של הרצאתו.
מחקובאשר להרצאה, אתייחס לתהייתך לגבינו כמורים לתנ"ך. אני מסכימה איתך שהלמידה הדיגיטלית מגבירה את מידת העניין ואת כמות הידע אותה ירכוש התלמיד. כשהאחריות עוברת לידיו של התלמיד, התוצאות יכולות הרבה מעבר למה שאנו מצפים לו.
אמנון, לדעתי, הקשר האישי בין הלומד למורה הוא אחד התנאים ללמידה אפקטיבית, ותורם למחויבות ללמידה.
השבמחקמודל הכיתה ההפוכה הוא מודל שממנן יפה בין למידה עצמאית לבין הלמידה בכיתה פיזית. במודל זה, המורה בכיתה איננו מקנה ידע, אלא מנחה דיון בעקבות הלמידה העצמית בבית, מעורר סוגיות ערכיות סביב הנושא הנלמד, שואל שאלות וכד'.
אגב, ההרצאה היתה שיעור מוקלט ולכן קשה היה לצפות בשקפים.